לירון – הכנה ללידה, הנקה

liron_bigהכול התחיל בערך בשבוע 35. אמא שלי מיילדת וכל הזמן אמרה לי שלא כדאי לעשות קורס הכנה ללידה ושזה שטויות. ואני שכנעתי את עצמי שהיא צודקת. בסוף בשבוע 35 התחלתי להילחץ. החלטתי לעשות קורס הכנה ללידה ומכיוון שזה כבר היה די מאוחר ורציתי שבעלי יהיה נוכח החלטתי לעשות קורס פרטי בבית.
מישהי בפורום המליצה על אטי והחלטתי להתקשר. כבר מהשיחה היה חיבור והחלטתי ללכת על זה.
אטי הגיעה אלינו הביתה ועשתה לנו שני מפגשים של קורס הכנה ללידה והשלישי של הנקה.
בדיעבד אני חושבת שהקורס הזה הציל לי את הלידה. בתור בת של פרסונל ניסו "לעבוד" עלי ולעשות לי דברים במחשבה שאני לא מבינה מה עושים לי. בזכות אטי ידעתי בדיוק מה עושים לי למה לצפות ואיך להתנהג.
בזכותה סחבתי עם האפידורל לשלב מאוחר, הקפדתי על תנועתיות, וכך למרות שילדתי בשבוע 36+5 עם זירוז טבעי הייתה לי לידה קלה ומהירה.
הסיפור עם ההנקה קצת שונה...
אני זוכרת שאמרתי לאטי במפגש האחרון שלנו : אני לא יודעת, נראה, אולי לא יהיה לי כוח וכאלה....
אבל כששמו את גיא המדהים עלי זה הפך לכל עולמי. הדרך להנקה הייתה רצופה מכשולים וללא הדרכתה של אטי זה פשוט לא היה קורה.
אחרי הלידה הביאו לי את גיא חיברו לי אותו לציצי ואמרו לי יופי את מניקה. מה שבדיעבד היה ממש לא נכון. אני שמחתי ואמרתי יופי הכול מצוין והלכתי הביתה במחשבה שהכול תקין. "למזלי" לגיא הייתה צהבת והיינו צריכים לחזור לביקורת בבית חולים. בבית שמתי לב שיש לגיא פיפי בצבע חלודה. לא הבנתי מה זה ואמרתי שאני אשאל את האחיות כשנבוא לביקורת צהבת. בדיעבד הסתבר שהוא מיובש. ושירד 200 גרם ממשקל הלידה. ישר צעקו עלי שאני מרעיבה את הילד והוא מיובש והוא חולה בצהבת וגרמו לי להרגיש האמא הכי גרועה בעולם. עברתי לשאיבות 24/7. זה היה סיוט. שעה שאיבה שעה שינה והאכלה. לא יום ולא לילה. רק לדאוג שגיא יגיע ל 3 קילו המיוחלים ותעבור הצהבת. וכך היה. בזכות השאיבות הצהבת התחילה לעבור והוא עלה במשקל וחזרתי הביתה שמחה והתחלתי שוב להניק. ואז הבנתי שמשהו לא בסדר. הילד היה רעב ורצה בקבוק שאוב אחרי ההנקות. ניסיתי להיעזר בשכנה שהיא יועצת הנקה וכלום לא עזר. תוך כדי היו ההערות הנפלאות של כולם: אין לך מספיק חלב, עזבי הילד רעב, תני מטרנה וכאלה.
על סף ייאוש הזעקתי את אטי שתוך שנייה מצאה את הבעיה. לגיא יש לשון קשורה. אטי המליצה לנו ללכת לרופאה שמתמחה בזה ובאמת הלכנו ועשינו לגיא התרה מלאה. שם השתנה עולמנו. אטי ליוותה אותי אחר כך במעבר בין בקבוקים שאובים להנקה מלאה. תוך כמה ימים הילד התחיל לינוק בתאווה. אי אפשר להעביר דרך הדף את התחושה. התאהבתי ואני עדיין מאוהבת. בדרך עברנו עוד הרבה משוכות. גזים, חשד לריפלוקס, חשד לרגישות לחלב וכאלה.
אטי עזרה וייעצה לאורך כל הדרך ועודדה אותי לא לוותר ואני בנחישות אין קץ לא ויתרתי.
אחר כך עברנו את משבר גיל הארבעה חודשים. גיא התחיל להיות סקרן , לינוק פחות ולקום הרבה הלילה. אז הוא עוד מעט בין חצי שנה. הוא עדיין קם הרבה בלילה אבל הוא יונק מדהים. אין לתאר את התחושה שאני מרימה אותו והוא ישר מסתער עלי להנקה. יש בינינו קשר מדהים שלטעמי להנקה חלק גדול בו. עכשיו אנחנו מסתגלים שנינו לכך שגיא הולך לגן. אני עוד מעט חוזרת לעבודה וכמובן שואבת לו בקבוקים וממשיכה להניק בשאר הזמן.
לסיכום אומר שצריך להיות מאוד חזקים כדי להניק, לא להקשיב לסביבה אלא רק לאנשי מקצוע ולדעת שכרוכה בזה הקרבה נפשית מאוד גדולה אבל בעיני זה שווה הכול.
בלי עזרתה של אטי לא הייתי מניקה. כל מה שצריך לעשות זה לבקש עזרה ולהאמין.
לירון אלנשיא

liron_small