עוד לפני שנולד לי ילד, ידעתי שאני רוצה להניק אותו. חשבתי שזה משהו שיבוא מעצמו, באופן טבעי, כי אצל אחרות זה נראה פשוט מאוד.
אבל כשמיכאל נולד, למרות כל מאמצינו המשותפים - משהו בהנקה לא עבד. אני הייתי כאובה ופצועה והוא היה רעב באופן תמידי. ניסיתי למצוא לכך מענה בבית החולים - ביקשתי עזרה מהאחיות במחלקה ומיועצות ההנקה שעבדו שם, אך שום דבר לא השתנה והרגשתי חסרת אונים.
כשהגענו הביתה כעבור יומיים, התקשרתי לאטי וביקשתי עזרה. אטי הגיעה עוד באותו היום, בחנה את מיכאל ואיבחנה די מהר את הבעיה - לשון קשורה. אחר כך הסתבר לי שעוד בביה"ח אמורים לבדוק את זה ולטפל בזה, אך לא כך היה הדבר, ולולא אטי ככל הנראה הייתי נאלצת לוותר על ההנקה.
לקח לנו זמן, לי ולמיכאל, עד שהכל "זרם" וההנקה התבססה. יותר מחודש, למעשה. לאורך כל הזמן הזה - אטי תמיד הייתה זמינה, ענתה לי על המון שאלות, קטנות וגדולות, הייתה מאוד סבלנית ואיכפתית ומקצועית. היא תמיד ידעה גם להפנות אותי לאנשי מקצוע טובים נוספים, כשנזקקנו להם. הרגשתי שיש לי "גב" ושאני יכולה להיות רגועה כי בסופו של דבר כשמתמידים, ההנקה הופכת לדבר נעים וכיף ובאמת טבעי.
נכון להיום, מיכאל עבר כבר את גיל שנה והוא עדיין יונק פעמים ספורות ביום ומאוד אוהב את זה. ואני מאוד מעריכה את היכולת שלי לנחם אותו באמצעות ההנקה כשכואב לו או כשהוא חולה, וכמובן גם את הקירבה אליו ואת הקשר המיוחד שיש רק ביני לבינו.
כל התודות, אלפי תודות, מגיעות לאטי כץ, שבלעדיה כנראה שלא הייתי עוברת את התהליך הלא פשוט הזה והייתי מוותרת על אחד מהדברים הטובים יותר שיש לאימהות להציע.
ממני, אלכסנדרה חלבני